החלטה בתיק ת"א 24604-12-10

1.         התובע, יוסף שולדר, הגיש תביעה בתיק זה, בה טען כי הנתבעות 1-3, מכרו לו את המקרקעין הידועים כחלקות 9 ו-16 בגוש 18134 בנהריה (להלן " המקרקעין" או " הנכס") על פי הסכם מיום 20/1/98. בהסכם זה נקבע מחיר המקרקעין ל-660,000$. ביום 30/6/03 נערך הסכם נוסף, אשר עדכן את התמורה שנקבעה בהסכם מיום 20/1/98 והעמיד את יתרתה על 400,000$. נטען כי בהתאם למוסכם, המימוש של ההסכם נדחה עד לאחר סיום ההליכים בעניין תביעות שהיו לנתבעות כנגד האפוטרופוס הכללי, ושנמשכו לאורך כעשר שנים.

בכתב התביעה נתבע אף עו"ד ברינט ככונס נכסים על חלקה של הנתבעת 1 בנכס. התובע תבע בכתב תביעתו, כי בית המשפט יורה לנתבעים להעביר על שמו את המקרקעין, כאשר עו"ד ברינט ימונה ככונס נכסים עליהם על מנת לרשום אותם על שמו של התובע כשהם נקיים מכל חוב בהתאם לסעיף 34א לחוק המכר התשכ"ח-1969 (להלן - " חוק המכר"), וזאת לאחר חלוקת התמורה בין הנושים.

2.         לכל אחת מהנתבעות 1 ו-2 רבע חלקים בנכס. לנתבעת 3 - מחצית.

3.         הכונס, עו"ד ברינט, הגיש כתב הגנה, שבו טען כי הנתבעת 1 היא בעלת יפויי כח נוטריוניים קונסולאריים כלליים, שניתנו לה על ידי הנתבעות 2 ו-3 (ככל הנראה - האחת אחותה של הנתבעת 1 והשניה - דודתה), שהן תושבות חוץ (האחת התגוררה בפקיסטן והשניה ככל הנראה בקפריסין), וכי אין לו סמכות לייצג את הנתבעות 2 ו-3 ולקבל כתבי בי-דין בשמן.

4.         במקביל הגיש עו"ד ברינט תביעה שכנגד מטעמו, ובה תבע שכר ראוי בסכום של 750,000 ש"ח עבור פעולות משפטיות שונות שעשה על מנת להחזיר לנתבעות או לבעלים אחרים שנפטרו, את המקרקעין או חלקים מהם, שהאפוטרופוס לנכסי נפקדים טען כי הם שייכים לנפקדים. הכונס אף טען בכתב התביעה שכנגד, כי חוב זה אינו כולל את חובה של הנתבעת 1 בגין טיפולו המשפטי בתביעות נגדה במשך 12 שנים, שלטענתו עלו על 23,000,000 ש"ח. התביעה שכנגד נדחתה על ידי בהחלטתי מיום 14/8/11. הוגש ערעור על החלטה זו לבית המשפט העליון, שככל הידוע לי - נדחה.

5.         לפני מועד ההוכחות בתיק, ביום 28/11/11, הגישו לי הצדדים הסכם פשרה, עליו חתמו התובע, עו"ד ברינט כנתבע וככונס הנכסים, הנתבעת 1 והקונה, עו"ד שי עובד. עיקריו של ההסכם היו, שהנתבעת 1 מוכרת את הנכס בשמה ובשם שתי הנתבעות הנוספות לעו"ד שי עובד. מחיר המכירה נקבע ל-1,560,000 ש"ח.  התבקשתי לאשר את המכר לפי סעיף 34א' לחוק המכר. על פי הסכם הפשרה התמנה עו"ד ברינט להיות כונס נכסים על מנת לבצע את הסכם המכר. נתתי להסכם הפשרה תוקף של פסק דין, ומיניתי את עו"ד ברינט להיות כונס על הנכסים לשם ביצוע המכר.

6.         התקבלה בתיק בקשה להעביר את הנכס מידיו של עו"ד שי עובד כנאמן לידי נהנה ששון הלוי נחום, שנדחתה על ידי בהנמקה שאין זה מתפקידו של בית המשפט לאשר העברות מעין אלו. בהתאמה, לא אושרה כל העברה לחברתבוני עין שרה יזמות והשקעות נדל"ן בע"מ.

7.         משהתבקשתי לתת הכרזה על פי סעיף 34א לחוק המכר ולאשר העברת הנכס בלשכת רישום המקרקעין על שם הקונה, עלו על פני הדברים חשדות כבדים, כי הנתבעות מקופחות על ידי עסקה זו. דרשתי מהכונס לתת פרטה על הנעשה עם הכספים שקיבל. מדיווח שלו, שהוגש לי ביום 11/11/12 עלה כי הנתבעות אינן מקבלות ולו אגורה שחוקה אחת מהתמורה של החלקה. חשדותי התבססו גם על כך שהנתבעת 1 היא אשה זקנה, למעלה מבת 80 שנים, ואילו שתי הנתבעות הנוספות אינן אזרחיות המדינה והן מתגוררות בחו"ל, כאשר כתובתן לא ידועה, ויתכן שהקשר עמן נותק מזה שנים, ויש ניצול של מצבן זה.

8.         זימנתי את הצדדים אלי. מחקירתה של הנתבעת 1, מההסברים שנתן עו"ד ברינט, או ניסה לתת, ומבדיקת המסמכים, עלו העובדות הבאות:

א.         אין לנתבעת 1 יפויי כוח תקפים על מנת למכור את חלקן של הנתבעות 2-3, שהן כאמור תושבות חוץ, שלטענת עו"ד ברינט אשר ייצג אותן לאורך השנים, כתובתן לא ידועה. יפויי הכח שהיו בידי הנתבעת 1, ושניתנו לה על ידי הנתבעות 2 ו-3 ושבאמצעותם חתמה על הסכם המכר עם התובע בשנת 1998, נושאים תאריך של יוני 1993 (וראו צילום של יפויי הכח שצורף לבקשה מיום 11/10/11 בכותרת "הודעה מפורטת מטעם התובע בעניין תחליף המצאה לנתבעות 2-3). תוקפם פג לצרכי רישום והעברת המקרקעין לאחר בתום 10 שנים, דהיינו ביוני 2003 (וראו סעיף 6א לחוק להגנת רכוש מופקד, תשכ"ה-1964). אדגיש אין אלו יפויי כח בלתי חוזרים או יפויי כח לטובת צד ג', שתחולת סעיף 6א לחוק הנ"ל איננה חלה עליהם. התוצאה היא שלנתבעת 1 לא היתה היכולת והסמכות למכור את רכושן של הנתבעות 2-3 על פי ההסכם נשוא הסכם הפשרה. 

זימנתי את הנתבעת 1, שתתייצב אישית לישיבה לפני. היא הופיעה ובאותה ישיבה נכחו גם הכונס, התובע ובא כוחו. מתשובותיה לבית המשפט עלה, כי היא עצמה איננה יודעת שהיא חתמה על ההסכם נשוא הפשרה כמיופת כח בשם שתי הנתבעות 2-3: בפרוטוקול מיום 22/11/12, נשאלה הנתבעת 1 על סמך מה היא מוכרת את חלקן של קרובותיה. היא ענתה שעל סמך יפוי הכח שניתן לעו"ד ברינט בשנת 1999. היא מסרה כי מליחה, היא הנתבעת 3, היתה בארץ בשנת 2009. לטענתה מליחה נמצאת בפקיסטן ואילו עסמת, הנתבעת 2 נמצאת בקפריסין. עו"ד ברינט טען בתגובה, לפרוטוקול, כי יפויי הכח שנמסר לו בשנת 2009 לא ניתן למטרה זו של מכירת הנכס. לא מן המותר לצטט מהפרוטוקול:

                                    "ש. את חתומה על הסכם הפשרה.

                                    ת. כן. זוהי חתימתי.

                                    ש. בת כמה את.

                                    ת. 83.

                                    ש. מתי ראית לאחרונה את הנתבעות.

ת. אחותי מליחה היתה כאן בשנת 2009. את עסמת מזמן לא ראיתי. מליחה נמצאת בפקיסטן ועסמת נמצאת בקפריסין.

                                    ש. על סמך מה את מוכרת את החלקים שלהן

                                    ת. הן הסכימו.